מצילים את אולגה

אולגה בת ה 42, אמא לשלושה ילדים, אחת מהם מאובחנת עם אוטיזם, אחות בבית החולים קפלן אשר מצילה חיים כל יום, חלתה בניוון שרירים וזקוקה לסיוע כספי. אנא פתחו את הלב עזרו ושתפו 

 

אולגה, אחות בבית החולים קפלן, מקדישה את חייה למען הצלת אנשים. היא נחשבת לאחות טובה, מקצועית, איכותית, אמפתית ובעלת יכולות רבות. 

 

היא טיפלה במאות ואלפי אנשים ובמשך שנים רבות עבודתה היא הצלה וריפוי אנשים. 

 

אבל לאולגה סיפור חיים מורכב ולא פשוט. היא עברה דברים מאתגרים לכל אורך חייה, עברה משברים גדולים, איבדה קרובי משפחה ובכל זאת עמדה על שתי רגליה למען משפחתה. 

 

אבל נראה כי כעת גם היא נכנסה לסטטיסטיקה של המשפחה וחלתה בעצמה. אולגה אובחנה עם מחלת ניוון שרירים. מחלה חשוכת מרפא. 

 

לאולגה יש שלושה ילדים כאשר הבת מאובחנת על הרצף האוטיסטי בתפקוד נמוך. כעת המשפחה זקוקה לעזרה כלכלית על מנת להתקיים

 

תקשיבו לסיפור של אולגה ואנא מכם, תפתחו את הלב ואת הכיס, כל אחד כפי יכולתו, כל אחד כמתנת ידו.

 

היכנסו לקישור: מצילים את אולגה

 

אולגה:

"שלום רב חברים יקרים, שמי אולגה אני בת 42, אמא לשלושה ילדים מדהימים. חייתי עד עכשיו חיים רגילים כמו כל אחד מאיתנו.

הצרות שלי מוכרות להרבה אנשים בעולם. אבא שלי נפטר מלימפומה כשהייתי נערה. לאחר מספר שנים אמי חלתה בסרטן השד וברוך השם היא איתנו. במשך 14 שנה טיפלתי במסירות רבה בבעלה השני של אימי, איש מדהים שהפסיד לבסוף למחלת הסרקומה.

ואם כל זה לא מספיק - כשבתי האמצעית הייתה בת שנתיים, היא עברה רגרסיה התפתחותית ואובחנה כלוקה באוטיזם בתפקוד נמוך, כל זאת בעודי בהריון עם הבן הקטן שלי. עמדנו באתגר הלא פשוט הזה לדעתי בהצלחה רבה, אך למרות הטיפולים הרבים ומורים פרטיים שלקחנו, הבת המהממת שלי בת ה-8 מתנהגת כמו בת שנה וחצי. זו ילדה שאי אפשר לוותר עליה כי היא מקסימה, זו ילדה שחודרת עם העיניים שלה אל תוך הנשמה ולמרות שהיא לא מדברת וממש לא אוהבת מגע, אני יודעת שהיא אוהבת אותנו כי העיניים שלה אומרות הכל. תמיד אמרתי לעצמי - זהו, זה נגמר, קרו כל כך הרבה דברים קשים בחיים שלי, שהייתי בטוחה שהמשפחה שלי 'מכוסה' ומוגנת לכל החיים.

לפני שנתיים התחלתי להרגיש חולשה, אך אמרתי לעצמי שזו כנראה סתם עייפות. ואז במרץ בשנה הקודמת התחלתי להרגיש חולשה ברגל ימין שלי שהתחילה מהקרסול. חברים יקרים, אם אתם מרגישים חלשים ללא סיבה ברורה - לכו להיבדק! (מיד אסביר למה).

כשהחלה החולשה אמרתי לעצמי שזה בטח מהגב, מעמוד השדרה, ושאולי אצטרך לעבור ניתוח, שהרי יש לי 3 ילדים וכל אחד זקוק לאמא בריאה. זו לא הייתה התכנית הכי רצויה אבל התכוננתי לזה. המשכתי לעבוד, כי אי אפשר בלי. אני אחות, אני אוהבת את עבודתי ומתמסרת אליה מכל הלב.

בו זמנית התחלתי בירור, תוך תקווה שמדובר בבעיה אורתופדית, אבל הגורל שלי החליט אחרת ואובחנתי כסובלת מניוון שרירים.

זו מחלה אחת הנוראיות בעיניי, שלצערי לא ניתנת לריפוי. מכיוון שמדובר במחלה יחסית נדירה, לחברות התרופות לא "שווה" להשקיע במחקר לפיתוח תרופות עבורה. המחלה לוקחת מאנשים את הכל בהדרגה, לוקחת את היכולת לקום, לעמוד, ללכת, לאכול, לדבר ולבסוף, הכי חשוב, לנשום.

אנשים הלוקים במחלה ממשיכים להרגיש הכל! אנחנו מרגישים כאב, גרד (ומבלי יכולת לגרד! אוי, כמה שזה משמעותי. תנסו להתעלם מתחושה של גירוד ותבינו), מרגישים חום, קור, אבל ללא יכולת לזוז.

זה כמו לקבל חומר משתק שרירים בלי להיות מורדם, חוויה שאני מתפללת שאף אחד לא יחווה לעולם.

המחלה גונבת אותנו מהמשפחות שלנו באכזריות רבה מאוד, בלי יכולת תקינה לתקשר, והכי חשוב, לוקחת מאיתנו את היכולת לראות את הילדים שלנו גדלים, את היכולת לעזור להם במשברים ואת היכולת לחבק אותם.

המחלה מתקדמת די מהר. כשנה עברה מאז שהחלה צליעה קטנה, וכעת אני בכיסא גלגלים עם שיתוק רגליים מוחלט וחולשה שמתקדמת בשרירי הגב.

מעולם לא חשבתי שאהיה בסיטואציה שאני זקוקה לעזרה, תמיד התמודדתי לבד בהצלחה רבה, אבל עכשיו אני מבקשת מכל הלב שלי עזרה.

אני מבינה שלא תצליחו לרפא אותי בשביל הילדים שלי, אבל אתם כן תוכלו לעזור להוריד מאיתנו את הנטל הראשוני של הדאגות הכלכליות.

לצערי אני נזקקת לטיפולים יקרים בכדי לפחות להאט במקצת את קצב התקדמות המחלה, להנגיש את הבית, להמשיך בטיפולים רבים לבת שלי שלוקה באוטיזם, ועוד הוצאות רבות שאתם לא מתארים לעצמכם.

אני מתפללת שאף אחד מכם לא יחווה את המחלה הזו, אפילו לא מהצד.

תשמרו על עצמכם, לכו להיבדק, אבל הכי חשוב - תחיו את החיים כאילו כל יום זה יום אחרון שלכם. תשמחו, תצחקו, אפילו שזה קשה, זה ממש עוזר בהתמודדויות בחיים.

תחבקו את הקרובים שלכם, תגידו להם כמה שאתם אוהבים אותם, תצאו לטייל, תיפגשו עם חברים, תמיד יש לכם זמן! צריך פשוט לעצור, לנשום רגע ולהגיד: אני חי כדי לחיות וליהנות מכל רגע, אנחנו אף פעם לא יודעים מתי יהיה הרגע אחרון. אם רבתם - תשלימו תמיד לפני שאתם הולכים לישון, כי אף אחד מכם לא יודע מה יהיה מחר. תפסיקו לרוץ, כולכם גם ככה תגיעו לאותו הרמזור, השאלה איזו דרך נעבור עד הרמזור הבא... אני מאחלת לכולם לעבור את הדרך בכיף, עם המון חוויות טובות וזכרונות שיחממו את הלב שלכם, ושל כל הדורות הבאים.

 

היכנסו לקישור: מצילים את אולגה 

 

בואו נציל את אולגה