שתף

כיצד נתמודד עם הטראומה שקרתה לנו? עזרה ראשונה נפשית, לילדים ולמבוגרים

12:13 18.10.2023 | מערכת האתר

מה חדש ברחובות

טראומה מוגדרת בספרות המקצועית, כחשיפה לאירוע שלילי ומפחיד המאיים על השלמות הגופנית ו/או הנפשית שלנו

האירוע השלילי אינו ניתן לשליטה, לרוב בא בהפתעה וחסר הגיון. חוסר ההיגיון כרוך בכך שהוא שובר את האמון שלנו במה שידענו עד לאותו הרגע, הוא פוגע ביכולת שלנו להסביר את המציאות ולנבא את העתיד וסודק לצמיתות את הביטחון שלנו. האירועים האחרונים מאופיינים בכל אלו, ראשית, אחד "מכללי המשחק במלחמה" הוא שפגיעה בחיילים היא הגיונית, אך לא פגיעה באזרחים תמימים ועוד פחות בנשים, ילדים, קשישים וחולים. שנית, חשיפה לאכזריות קיצונית של האויב שהתנהגותו ופעולותיו ניתנות להשוואה לזוועות שביצע ארגון דעאש ושביצעו בנו הנאצים, היא בלתי נתפסת ובלתי ניתנת להכלה. המאפיין השלישי, המעלה לאין שיעור את רף הטראומה, היא תחושת הבגידה של כוחות הביטחון והמדינה בנו האזרחים. הביטחון שלנו שכוחות הביטחון יבואו בעוד רגע קט להצילנו, נשבר. האידאה פיקס שצה"ל הוא הצבא החזק בעולם, התנפצה לרסיסים. האמון שלנו שדבר כזה לא יכול לקרות לנו, קרס.

 

תמיד ידענו, שגם אם תהיה חדירת מחבלים, היא לעולם לא תגיע לסדר גודל וכאוס כזה, ואם זה כן יקרה, הצבא שלנו יהיה שם ויביס את האויב האכזר בתוך שניות. זה הביטחון, אלו התפיסות וזה האמון שעל בסיסן אנשים בחרו לגור ונשארו לגור בעוטף עזה, על אף ההתמודדות וחוסר השקט הפיזי והנפשי היומיומי הקשה שאפיינה את שגרת חייהם בעוטף, לאורך שנים רבות. לאור זאת, החוויה הקשה התעצמה עקב ההפתעה שכוחות הביטחון לא היו שם ואיש לא בא לחלצם ולהצילם, במשך שעות ארוכות.


אירוע טראומטי הוא כזה שמחלק את החיים לשניים, החיים שלפני הטראומה והחיים שלאחריו, וכזה הוא האירוע האפוקליפטי שאנו חווים בימים אלו. הטראומה המתלווה לאירוע היא  לא רק טראומה אישית של הקורבנות או משפחותיהם, הטראומה היא גם קהילתית לאור הפגיעה בקהילות שלמות שרבים מחבריה נרצחו, וגם קולקטיבית, שלנו כחברה. מאחר וכמעט לכל אחד מאיתנו הכרות קרובה או רחוקה עם מישהו שנפצע, נרצח, נחטף או נעדר וגם כי לכולנו נשבר האמון בטבע האדם בכך שהצבא שלנו הוא כל יכול.


זיהוי נפגעי טראומה הוא תהליך מורכב הכולל את השיקול הקליני של המטפל ואת תסמיני ההתנהגות שמציג הנפגע. תגובה הישרדותית טבעית לאיום על השלמות הפיזית או הרגשית שלנו, תהייה לחימה או בריחה. אולם, בחשיפה לאירוע שלילי שאינו בשליטתנו ושאנחנו חווים בו חוסר אונים מוחלט, אנו לרוב קופאים. האנרגיה שהייתה אמורה להיות מנותבת להתמודדות פעילה עם המצב (לחימה או בריחה) נכלאת במערכת העצבים, ומתפרצת לרוב בסימפטומים גופניים, רגשיים והתנהגותיים. זיהוי טראומה אצל ילדים יכול להיות מאתגר במיוחד, כיוון שילדים לעיתים קרובות אינם מביעים את רגשותיהם באותה הדרך שבה אנשים מבוגרים עושים זאת. ילדים יכולים להציג תגובות טראומה באמצעות שינויים בהתנהגות או בתגובות פיזיולוגיות.

 

 

הסימפטומים הנפוצים אצל ילדים נפגעי טראומה הם:

רגרסיה לשלב התפתחותי מוקדם יותר (כגון, ילד שנגמל מחיתולים יחזור להשתמש בחיתולים) הרטבה במיטה, ביטויי חרדה, הפרעות שינה (קושי להירדם, קושי לשמור על שינה עמוקה חלומות וסיוטים), שינויים בהתנהגות, כגון, התפרצויות זעם, אגרסיביות, או התבודדות ואפתיה, ירידה בלימודים כתוצאה מקשיי קשב וריכוז, שינויים בדפוסי המשחק (משחקי עם דימויים שמשחזרים את הטראומה), הימנעות ממקומות, אנשים או פעילויות שהמזכירים את הטראומה ותחושות של אשמה או בושה.

חשוב להבהיר שלא כל הילדים שחוו טראומה יציגו את כל התסמינים והכי חשוב לשים לב לשינויים שחלו אצל הילד ביחס לעצמו.

 

אצל מבוגרים קל יותר לזהות נפגעי טראומה כשהתסמינים השכיחים הם:

תסמינים פיזיים, כגון, הזעה, אגיטציה (תנועתיות יתר, פעילות יתר), תחושות חנק והפרעות שינה. (2) תסמינים רגשיים, כגון, חוסר יציבות רגשית, חרדה, דיכאון, בלבול, פלאשבקים ותחושות של אשמה או בושה, ו-(3) תסמינים התנהגותיים, כגון, הימנעות ממקומות, אנשים, מצבים ורמזים שמזכירים את האירוע, שימוש בסמים או אלכוהול, התפרצויות זעם, תוקפנות ואלימות, פגיעה בתפקוד בביצוע משימות יומיומיות ושינויים ביחסים בין אישיים.

 

ד"ר גבי קאשי רוזנבאום, פסיכולוגית חינוכית ומרצה במכללה האקדמית אשקלון


לפני סקירת הדרכים בהן ניתן להציע עזרה לילדים נפגעי טראומה, חשוב להבין כיצד ילדים  קטנים חושבים ותופסים את העולם, ולהציע התערבות בהתאם ליכולתם לתפוס את האירועים. ראשית, נקודת המבט של הילדים היא אגוצנטרית, הם חווים את האירועים כאילו הם מופנים אישית נגדם. לכן אין טעם לנסות להסביר לילדים שהאירועים אינם קשורים אליהם באופן ישיר.

שנית, הילדים מפרשים את המאורעות בצורה מאגית ובאופן לא רציונלי, מה שמעצים אצלם את הדמיונות והחרדות. לכן, אין טעם להתווכח עם הדמיונות שלהם ולהסביר להם שהם רק מדמיינים, אלא להציע להם פתרונות כיצד להתמודד עם האיום הדמיוני. לבסוף, תפיסת הזמן של הילדים שונה מזו של מבוגרים, הם לא  מסוגלים להבין כשאומרים להם שבעוד כמה ימים הכל יירגע.

 

אם כן, מה הן ההמלצות? מה כן צריך לעשות עם ילדים ומבוגרים נפגעי טראומה?

חשוב להתעניין בנפגעי הטראומה ולשוחח עמם באופן שיעודד אותם לשתף ולדבר על רגשותיהם ולספר על האירוע. קיימת תפיסה שגויה שרצוי שלא לדבר עם הנפגעים על האירועים שהם חוו מתוך מחשבה שזה יעורר בהם שוב את החוויה הקשה. זאת טעות חמורה, מאחר ומעשה זה מעודד את ההדחקה של האירוע ועלול להוביל בדיוק לתוצאה ההפוכה והיא העצמת הסימפטומים הטראומטיים.

חשוב מאוד לבקש מנפגעי הטראומה דווקא לספר לפרטי פרטים על מה שעבר עליהם ולחזור על הסיפור שוב ושוב. תהליך זה מאפשר עיבוד קוגניטיבי של החוויה ותורם משמעותית להתמודדות עם האירוע. כמובן שיש לבקש מהילדים לספר על האירועים באופן שונה, המותאם לאופן בו הם חושבים ולתכנים אותם הם מסוגלים להבין ולהכיל. אירועים טראומטיים לרוב נצרבים בזיכרון ללא סדר כרונולוגי של השתלשלות העניינים ובאופן מבולגן, מה שמקשה מאוד על שיחזור האירוע. לכן חשוב מאוד לבקש מהנפגעים לספר על האירועים בסדר כרונולוגי עד כמה שאפשר ולשאול אותם, ומה קרה אז, ומה קרה אחר כך ואחר כך...

לגבי ילדים יש פחות טעם להתעקש על הסדר הכרונולוגי, בגלל החולשה שלהם של בתפיסת הזמן ולאפשר להם להביע את עצמם בכל דרך שנוחה ונעימה להם, אם זה במשחק, בציור, בכתיבה או בשיח.


אחד מהדברים החשובים ביותר הוא למנוע מנפגעי הטראומה בכל דרך לחוש תחושה של בושה שתמנע מהם לדבר על רגשותיהם ובמיוחד למנוע מהם בכל מחיר תחושות ומחשובות של האשמה עצמית. חשוב להתעקש ולהבין האם הם מאשימים את עצמם, ולצאת מתוך נקודת הנחה שבבסיס כל טראומה יושבת גם תחושת אשמה. לאחר איתור תחושת האשמה חשוב להזים אותה ללא פשרות ובכל דרך אפשרית, זהו צעד קריטי ביותר בתהליך ההתמודדות עם הטראומה. תחושת האשמה משולה לגידול סרטני שמעצים ומגדיל את הטראומה לממדים מפלצתיים, המקשים מאוד על הריפוי. לכן, בתקופה זו, גם כקולקטיב, צריך להימנע בכל מחיר, לפחות בשלב זה, מלחפש אשמים ולהימנע בכל מחיר מחיפוש אשמים ומהאשמה עצמית עצמנו בזוועות שקרו. הזוועות שנעשו בנו, כל כך קשים אכזריים ובלתי נתפסים, כך שאין לאף אחד מאיתנו, אפילו לא קצה של אשמה ביחס למה שקרה.


נקודה חשובה נוספת היא להיות רגישים באופן מיוחד דווקא לילדים ולמבוגרים שחוו את החוויות טראומטיות ולמרות זאת הם חוזרים וטוענים "שהם בסדר ושאין מה לדאוג להם" והם באמת נראים בסדר. יתכן והם משתמשים במנגנוני הגנה דיסוציאטיביים, הבאים לידי ביטוי בניתוק רגשי, קהות רגשית (השטחה רגשית), הדחקה של האירועים הטראומטיים מהתודעה והכחשה שקרה להם משהו שדורש התייחסות מיוחדת. נוח לנו להאמין להם שהם בסדר ושאין מה לדאוג להם, אך חשוב לדעת שנפגעים אלו הם בסיכון מוגבר יותר מהאחרים לפתח תסמינים פוסט-טראומטיים וחשוב שלא לוותר להם ולדרוש מהם לדבר ולספר את מה עבר עליהם. 


חשוב ביותר להציע לנפגעי הטראומה תמיכה רגשית, ותחושה שהם לא לבד. כמו כן, חשוב ביותר לתקף ולא "לגמד" את החוויה שעברו. למשל, אסור להגיד לנפגעי הטראומה, מתוך כוונה טובה כמובן, בניסיון להרגיעם, שמה שקרה להם הוא לא כל כך נורא ולהצביע על מקרים קשים יותר משלהם. רצוי לנקוט בגישה הפוכה לזו, לגלות אמפתיה ולהדהד את התחושות והרגשות שהנפגע מעלה. אצל ילדים נושא זה מקבל משנה תוקף, בשל נטייתם כאמור לחשיבה מאגית ולא רציונלית. בהקשר זה חשוב לדבר על מעשי הגבורה של הקורבנות, אקט זה עוזר בעיקר לבני המשפחה שנשארו מאחור, להתמודד עם האובדן.


חשוב מאוד, עבור ילדים ומבוגרים כאחד, לנסות ולחזור לשגרה יציבה על כמה שיותר מהר. אקט זה יגביר את תחושת הביטחון ויעצים את התחושה כי החיים כפי שהיו מוכרים קודם לכן לא נהרסו לבלי היכר ועדין ממשיכים. לנוכח המציאות הקשה, הרס של ישובים שלמים, קהילות שלמות ומצב של מלחמה בה אנחנו מצויים כיום, אין ספק כי המלצה זו קשה מאוד למימוש. ולמרות זאת, יש לנסות ולבנות שיגרה יומיומית יציבה, עד כמה שניתן עבור נפגעי הטראומה. במצבים בהם לא ניתן לקיים שיגרה, כדאי לנסות ולרתום את הנפגעים לפעילות של מתן עזרה לאחרים, עד כמה שכוחותיהם מאפשרים זאת. מתן העזרה וההתגייסות למען האחר, היא דרך יעילה וטובה לעזור לעצמנו לנשום ולהתאושש כפרטים וכחברה. 


בהתייחסות לילדים, רצוי לשלוח אותם להערכה מקצועית כל מקרה שקיים חשש שהם נחשפו לטראומה. בכל מקרה בו הילדים מראים שינויים בהתנהגותם הרגילה, יש לפנות מיידית לייעוץ פסיכולוגי. בהתייחסות למבוגרים, יש לציין כי התסמינים הטראומטיים הם טבעיים ונורמטיביים לגמרי, הם אינם מצריכים בדרך כלל התייחסות מיוחדת מעבר למתן עזרה ותמיכה ראשונית, ובמרבית המקרים הם יעברו מאליהם תוך יומיים מהאירוע. תסמינים הנמשכים מעל ליומיים ועד לחודש ימים, מצריכים התערבות מקצועית, אם כי גם הם במרבית המקרים יעברו ללא קבלת טיפול מאיש מקצוע, אלא רק על ידי מתן עזרה ותמיכה מהסביבה הקרובה, בהתאם להמלצות שנתנו כאן. אולם, רצוי לפנות להתייעצות עם אנשי מקצוע, במצבים בהם התסמינים לא חולפים לאחר יומיים מהאירוע עוברים, מתוך חשש שהתסמינים לא יחלפו מאליהם, ויהפכו לתסמינים פוסט טראומטיים, הקשים יותר לטיפול ולריפוי.


אסיים בציטוט מדבריו של ניתאי, ניצול מהמסיבה ברעים (כתבה מה-YNET, 9/10/2023 "מאי ברחה מהחוטפים: "שכבתי 3 שעות ליד הגופות, רצחו בחור מול הפנים שלי""): "אנשים  חייבים לדבר, מי שלא זה מי שיחטוף את הטראומה. אני אצא מזה, אני לוקח חיזוקים מהסביבה. אני קורא לכל מי שהיה שם, כל הלוחמים שהגיעו לשם – תדברו. זה חשוב כל כך".

 

© אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם צילום שיש לכם זכויות בו, אתם ראשים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו. צור קשר

שתף

לוח ארועים

לכל הקופנים

קופונים

Loading...