שתף

ילדות בצל המלחמה

08:29 21.04.2020

מה חדש ברחובות

ניצולת השואה רחל סולומון, המבקרת במרכז היום למבוגר של על"ה, על ילדות בצל המלחמה 

 

רחל סלומון (78) מתגוררת בדיור המוגן "לב אבות", בעיר. בימי חמישי וראשון היא נוהגת להגיע בקביעות למרכז היום למבוגר של על"ה, העמותה למען המבוגר ברחובות. בימים אלו, בצל משבר הקורונה, מרכז היום נסגר והיא, ככל מבקרי המרכז נמצאים בבית או בדיור המוגן ואינם יכולים לפגוש את בני משפחתם.

 

רחל עברה חיים לא פשוטים. היא נולדה באוגוסט 42' בעיר פירנצה שבאיטליה לקלו ואלדו סולומון. הוריה נישאו בשנת 41' ושנה לאחר מכן רחל נולדה. "אימי לא עבדה והייתה איתי בבית ואילו אבי היה מנהל חשבונות או רואה חשבון, אני כבר לא זוכרת" מספרת רחל.

 

"בעשרת החודשים הראשונים לחיי התגוררתי בתוך בית הכנסת, כיוון שהוריי התגוררו בבית סבי, שהיה גבאי בית הכנסת וסבתי, שגם הייתה ממשפחת רבנים, מצד אבי. הורי שגרו מחוץ לכותלי הגטו היהודי, החליטו באחד מהערבים לצאת לטיול בעיר, כשהגיעו באותו ערב משאיות לרחובה סמוך כדי לאסוף איתם יהודים".

 

"החיים עד אז התנהלו כמעט באופן רגיל. היה מאין טאבו שהאיטלקים לא נתנו לגרמנים לגעת ביהודים. הדברים השתנו כשבנות הברית נכנסו בדרום איטליה והגרמנים בזמן הנסיגה השמידו את היהודים" מספרת רחל וממשיכה "כשהגיעו המשאיות, אבא שלי שהיה פעיל ציוני, הבין מיד במה מדובר. הוא לקח אותנו למשפחה גויה שתארח אותי ואת אימי ואילו אבי שהיה מבוקש באותה עת, היות ולקח את כל אוצרות בית הכנסת וקבר אותם, כדי שהגרמנים לא יוכלו למצוא אותם, הסתובב והסתתר ברחובות".

 

רחל סלומון

 

"אני כתינוקת, הייתי בוכה המון בלילות ואב המשפחה המארחת פנה אל אבי ואמר לו שרעייתו מאוד חוששת ומפחדת שיגלו שהם מסתירים בביתם יהודים. אבי הוציא אותנו מחוץ לעיר לביתה של אישה שלמדה ביחד עם אבי, שביקש ממנה להסתיר אותנו והיא הסכימה וכך הסתתרנו בעליית הגג בביתה, מקום שחקוק בזיכרוני היטב, היות ושהיתי שם עד גיל שלוש וחצי".

 

"לעיתים רחוקות הגברת שארחה אותנו, הייתה מוציאה אותי קצת להתאוורר בחוץ. עד היום יש לי סיוטים מגגות נמוכים. את הוריי ודודתו של אבי ואת אחיותיה של אימי העבירו למחנה ההשמדה אושוויץ ישר למשרפות. עם נסיגת הגרמנים לצפון איטליה, יכולנו לצאת החוצה.הקהילה היהודית נתנה לנו דירת חדר שנגור בה ועברנו להתגורר בסמוך לבית הכנסת בפירנצה".

 

"לאחר המלחמה אחותה של אימי שהצליחה לשרוד את התופת, שבה לפירנצה, כשהיא גמורה וחולה בטיפוס עם מספר על היד. אני זוכרת איך אמא שלי הייתה לוקחת אותי מידי יום לבקר אותה בבית החולים. שני אחיה של אימי גם נצלו היות והם עבדו, היא אספה אותם אלינו הביתה ובגיל 4 חליתי במחלת השחפת. הדוד שלי חלה וכנראה נדבקתי ממנו. אני זוכרת איך לקחו אותו מהחדר הסמוך והעבירו אותו לבית החולים".

 

"במאי 49', כשהייתי בת 7 עלינו לארץ. הייתה כוונה לעלות כבר ב-48' אבל בגלל שארחנו בביתנו את מארגני העליות, נאמר לנו שלא כדאי כעת לעלות היות ושולחים את כולם לקפריסין. הגענו לנמל יפו והעבירו אותנו לבית עולים בבאר יעקב. דודי עלה לארץ בשנת 51', לאחר שהחלים ממחלת השחפת, אני החלמתי מהר יותר".  

 

רחל מספרת שהחיים בארץ לא היו פשוטים "באיטליה חיינו במסתור ולא היה מה לאכול וכאן בארץ גם לא היה מה לאכול. השחפת פגעה לי קשה בריאות ובאונה השמאלית וכל השנים נאלמתי להיות במעקב, בנוסף כתוצאה מהחיידק, קיבלתי דלקת פרקים ועד היום אני סובלת מזה ומהריאות".

 

"מבית העולים עברנו להתגורר בשיכון המזרח, תחילה גרנו באוהל ולאחר מכן קיבלנו דירת חדר עם מטבחון ושירותים בחוץ. אחי הקטן חלה בפוליו ועד היום אני מרגישה שהצלתי לו רגל, הייתי אז בת 13 ולקחתי אותו לבית חולים".

 

"כשנישאתי עברתי ליפו ומשם לבת ים וחזרנו לראשון. נולדו לי 4 ילדים, 3 בנות ובן אחד, שלצערי הרב נולד עם שיתוק מוחין והוא נפטר בגיל 40. כל החיים שלי זה התמודדות אחת לא פשוטה. בעלי נחלם במלחמת יום כיפור, חצה את התעלה ביחד עם אריק שרון והוא נפגע נפשית".

 

"משלושת בנותיי נולדו לי 9 נכדים מקסימים ואני משתדלת ליהנות מהם עד כמה שאני יכולה. עברתי לכאן לדיור המוגן ברחובות לפני שלוש שנים ומיד ביקשתי להצטרף למרכז היום, אליו אני מגיעה פעמיים בשבוע. אני אוהבת לבצע במרכז פעילות גופנית כמו טאי צ'י, פיזיותרפיה, לצייר ובעיקר אני אוהבת לרקוד במסיבות שמתקיימות במקום, שכן בעברי רקדתי בלהקת ריקודי עם ואף באירועי 75 שנה לעיר ראשון לציון, רקדתי על הבמה המרכזית שהוקמה בגן העיר ביחד עם להקת ראשון לריקודי עם".

 

לסיום מספרת רחל שימי הקורונה לא פשוטים עבורה, "אני סובלת מדלקות ריאות ומאסטמה וברונכיט כרונית ומסיכות עם מסננים מקשות עליי ולא מאפשרות לי לנשום. מסיכות הבד החד פעמיות יותר טובות לי אבל לשמחתי הצלחתי לרכוש מסיכה שקופה, אני משאירה את הנחיריים בחוץ, כדי שאוכל לנשום וכך אני מסתובבת. משתדלת להתרחק מכולם ובעיקר כבר מייחלת שכל זה יסתיים כדי שאוכל לשוב ולחבק את בנותיי ונכדיי".

© אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם צילום שיש לכם זכויות בו, אתם ראשים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו. צור קשר

שתף

לוח ארועים

לכל הקופנים

קופונים

Loading...