יישר כח: המשפחה מקפלן שהפכה את ביתה לחמ’’ל במלחמה

בבוקר: אמא, אבא ובן עובדים במרכז הרפואי קפלן ובערב: ניהלו חמ"ל ומוקד תרומות לחיילים. יישר כח על עשייה מבורכת

שמעון ברשאי, אחראי שינוע רפואי, ואשתו לודמילה, אחות אחראית אשפוז יום פנימי- הכירו לפני 28 שנים במרכז הרפואי קפלן: "ראיתי את אבא שלה מקפיץ אותה כל בוקר לשער חבצלת וחיכיתי לפעם שהיא תבוא ברגל, מאז לא עזבתי אותה", מספר שמעון. אם זה לא מספיק, גם איתי, אחד מארבעת ילדיהם, עובד גם הוא בקפלן - סטודנט במחלקה הפנימית.

על אף הקרבה הפיזית, העבודה בבית החולים הייתה מאתגרת: "כשעבדתי בילדים ושמעון עבד בחדר ניתוח- היינו עובדים שנינו משמרות והיינו נפגשים לפעמים רק לכמה דקות כשמחליפים משמרת. היה לא פשוט עם הילדים הקטנים- אבל בזכות זה לא היינו צריכים מטפלת- תמיד היה איתם בבית אחד מאיתנו".

ב-7 באוקטובר, עם תחילת ירי הטילים לכיוון מדינת ישראל, הגיעה המשפחה למרכז הרפואי. כאחראי השינוע, "פיקד" שמעון על המבצע המורכב להעברת המטופלים מהמחלקות השונות למרחב "הכי מוגן שיש". למבצע נרתמו גם הבן הסטודנט לסיעוד, איתי, ואפילו אחיו התאום של איתי - שלא עובד בבית החולים והגיע לעזור למשפחה. בן נוסף, היה חובש קרבי בבסיס אורים, ולקח חלק בקרב הקשה על הגנת הבסיס.

"חשבנו שאנחנו צופים בסרט. הכרנו מה היה בשואה ופתאום זה היה מול העיניים", מספרת לודמילה. שמעון מוסיף: "היינו בבועה בעבודה בבית חולים. תוך כדי שאנחנו עסוקים בהעברת המחלקות התחלנו לשמוע את כל הזוועות שרק התגלו לאורך היום. היינו כאן כולם, מהעובד הכי זוטר ועד המנהל הכי בכיר - עבור המטופלים. ראינו את הסיטואציה ופשוט הגענו, מהרגע להרגע. זה איחד את המשפחה".

במקביל לעבודה המורכבת בבית החולים בתקופת המלחמה, החל מה-7 באוקטובר, פתחה המשפחה את ביתה והפכה אותו לחמ"ל ומוקד לתרומות ופיזורן ברחבי הארץ: "הבנו שיש צורך.

הבן שלנו חובש בחיל האיסוף הקרבי ומשרת במרפאה של בסיס אורים בעוטף. הוא היה שם גם בבוקר המתקפה הנוראית. כשהצלחנו לדבר איתו הוא אמר שחסר ציוד רפואי, חסרות תחבושות ויש המון פצועי ירי. הצלחנו לארגן תרומות והתחלנו לשנע אותן. למשהו כמו שבוע- הבית לא היה הבית שלנו אלא חמ"ל ומחסן לוגיסטי. היו המון אנשים שהתנדבו מקדימה ומאחורה- התחילו להגיע גם תרומות של אוכל חם וקר, ציוד למפונים, בגדים. היה מרגש ושמחנו, כמשפחה, לקחת חלק בדבר הזה".