המלחמה שהמדינה נמנעת ממנה

השימוש במלים מיליטנטיות בתרבות הישראלית רווח מאז ומתמיד. הביטויים 'מלחמה' בתאונות הדרכים, או 'מבצעי אכיפה' מקוממים משום שאין מאחוריהם דבר שקשור לניסיון 'לנצח' את הקרב

מאות הרוגים בשנה בכבישי ישראל החל מהולכי רגל ועד תאונות הקשורות לרכב כבד וגדול.
מדיניות משטרת ישראל בניסיון להכחיד את התופעה מזכירה את חיפוש המטבע מתחת לפנס כי שם נוח יותר.

 

בכל המחקרים שנערכו בישראל, כולל נתוני משטרת ישראל עצמה, מוכיחים שמהירות הנסיעה אחראית לכל היותר ל-5% מהתאונות הקטלניות. מנגד רוב מוחלט של אכיפת משטרת התנועה עוסק במהירות הנסיעה. במלים פשוטות, משטרת התנועה מבזבזת את משאביה על אכיפת החוק בעבירות שאינן גורמות להרוגים, אך כמעט נמנעת מעבירות התנועה המסכנות חיים: אי עצירה בתמרור עצור, נסיעה בצומת באור אדום, אי מתן זכות קדימה להולכי רגל, נהיגה בשכרות ותחת השפעת סמים.

 

אולם, בעבירות האחרונות שציינתי, לא המשטרה היא האשמה, אלא בתי המשפט לתעבורה. לפני זמן, נכנסתי לאחד מאולמות המשפט בעיר גדולה בדרום לצפות בעונשים המוטלים על נהגים שנהגו בזמן שלילה, ו/או שנהגו תחת השפעת סמים ו/או בגילופין.
אינני תמים, אך הזילות של העונשים בעבירות אלו הדהימה אותי. 60 תיקים בשעה של עבירות חמורות ביותר נסגרו בעסקאות טיעון ועונש מגוחך ובוודאי שאינו מרתיע.

 

אני אומר עסקאות טיעון ולא הסדרי טיעון, משום שהמילה הסדר משמשת כמכבסת מלים למה שמתרחש כיום בבתי המשפט. עורכי דינו של הנאשם מסתודדים עם נציגי הפרקליטות ומודיעים לכבודה שהגיעו להסדר. כבודה מצדיקה את ההסדר תוך התייחסות שבלונית לרף העבירה ולרף הענישה וכך הולך הנאשם הביתה שמח וטוב לב, כי גם אם נגזר עליו עונש של שלילת רישיון, הוא יוכל לנהוג בידיעה שאם ייתפס אזי סנגורו ימצא עבורו עסקה חדשה.

 

אם נחזור למשטרת התנועה, שוטר עוצר נהג בצד הדרך בגין ביצוע עבירה. הנהג ניגש ונשען על חלון הניידת בלי חשש, בלי כבוד לשוטר ואף מנהל עם השוטר דיאלוג. אני מגחך אל מול המחשבה מה היה גורלו של אותו נהג אם היה מתנהג בצורה זו בארצות הברית. הוא היה מוצא עצמו בתא המעצר במהירות הבזק.

 

ארנון אדלשטיין - פרופסור לקרימינולוגיה במכללה האקדמית אשקלון

אז מהם הפתרונות?

הרי מול טענות אלו תצדיק המשטרה את השימוש בעיקר ברדאר ככלי עיקרי ל"מלחמה" בתאונות הדרכים ותציין בצדק היעדר תקציבים וכוח אדם.

אם המטרה, ואני מקווה שכן, היא להוריד משמעותית את מספר הנפגעים בדרך, הרי שניתן להציע כמה פתרונות. עלינו לזכור שהרתעה עובדת כאשר העונש מהיר, וודאי וכואב.
כיום, משתנים אלה לא קיימים. אם ראיתי ניידת אשנה את צורת נהיגתי עד שאחלוף על פניה, כי נהיגתי עלולה להיות גם פרועה ומופרעת תוך סיכון המשתמשים בדרך.

לכן, ההצעה הראשונה היא לצבוע את כל הניידות בכל הצבעים ולהפוך אותן סמויות, כך שנהג לא ידע לזהות אותן ויופתע. עובדה זו הופכת את הוודאות להיתפס לגבוהה יותר.

 

שנית, התמקדות בנהיגה פרועה ועבירות המסכנות את חיי המשתמשים בדרך במקום הצבת ניידת עם רדאר מהירות.

שלישית, החרמת כל כלי רכב שעבר עבירה חמורה מסכנת חיים כמו מעבר באור אדום, אי ציות לתמרור עצור, נהיגה תחת השפעת אלכוהול או סמים ועוד. ההחרמה תהיה לחודש לפחות ובעל הרכב יחויב בתשלום דמי האחסון.

רביעית, שינוי דיני התעבורה, כך שיהיו עונשי מינימום חובה ללא שיקול דעת בית המשפט.
כל אלה יוכלו להבטיח את וודאות העונש, מהירות הפעלתו ומידת כאבו לעבריין.

אז ורק אז נוכל להעז להשתמש בביטוי "מלחמה בתאונות הדרכים" כי נכון להיום, ובכן – המונח אינו אלא זילות מתמשכת בחיי אדם.